בספר "ארבע ההסכמות" של דון מיגל רואיז, ההסכם הראשון והחשוב מכולם הוא להיות טהור במילה שלך. הרעיון הזה עומד בבסיס הכתבה הזו — לא כציטוט מהספר, אלא כפי שאני מבין ומיישם אותו.
המילה היא לא "סתם" צליל
מילה שיוצאת מהפה היא כלי יצירה. היא בונה ציפיות, מגדירה יחסים, ולפעמים קובעת מציאות פשוט כי מישהו האמין לה. כשאני אומר לילד שלי "אתה עצלן", זו לא תיאור נטרלי של מצב — זו מילה שיכולה להפוך לאמת שהוא מאמץ על עצמו. מילים לא מתארות מציאות, הן חלק ממה שיוצר אותה.
מה זה אומר בפועל
- לא לשקר — גם לא לעצמי. טוהר המילה מתחיל באמת, לא רק כלפי אחרים אלא כלפי עצמך. זו אותה עדיפות ל"אמת" שכתוב עליה ב-ערכים מובילים.
- לא להשתמש במילה נגד עצמך. "אני תמיד מפשל", "אני לא מספיק טוב" — אלה משפטים שחוזרים על עצמם עד שהם הופכים לנכונים, פשוט כי חזרו עליהם מספיק פעמים.
- לא להשתמש במילה נגד אחרים. רכילות, האשמות שנזרקות בקלות, כינויים שנדבקים — כל אלה משתמשים במילה כנשק, לא ככלי בנייה.
- להתכוון למה שאומרים. הבטחה שלא מתכוונים לקיים, "בטח נעשה את זה" שאין מאחוריו כלום — כל אלה שוחקים את המשקל שיש למילים שלך, גם כשאתה כן מתכוון אליהן.
איך זה מתחבר לדיוק בתקשורת
זו לא רק פילוסופיה — זו אותה עקרון שחוזר בכל מה שכתבתי על תקשורת. ב-התכתבות עם מטרה כתבתי שהודעה בלי מטרה ברורה מעבירה את כל העבודה לצד השני. וב- תקשורת לא אלימה השלב הראשון הוא הפרדה בין עובדה לפרשנות. שני אלה הם בעצם צורות של טוהר המילה: לומר בדיוק את מה שקורה ומה שאני צריך, בלי לעטוף את זה בפרשנות, האשמה, או ניסוח רשלני שמשאיר את הצד השני לנחש.
אם המילה שלי לא מדויקת, אני לא יכול לצפות שהעולם יבין אותי במדויק.