ימין רומנטי

הכתבה הזו ממשיכה ישירות את עימות בין השקפות. שם הסברתי מסגרת חשיבה כללית. כאן אני מנסה להשתמש בה כדי להסביר מה זו ימניות מבחינתי — לא שיוך שבטי, אלא עמדה מהותית לגבי איך העולם עובד.

לא ימין מול שמאל, נכון מול לא נכון

אני אוהב את הניסוח: in policy there's no left and right, only right and wrong. מדיניות צריכה להישפט לפי אם היא עובדת בפועל, לא לפי הצד שהציע אותה. זו בדיוק ההבחנה שכתבתי עליה בעימות בין השקפות — ההשקפה הגדורה מודדת פוליטיקאים לפי תוצאות, לא לפי כוונות מוצהרות. אני נמצא בצד הזה לא כי "זה הצד שלי", אלא כי אני חושב שהוא צודק יותר בפועל.

היד הנעלמה של אדם סמית

התובנה המרכזית של אדם סמית (Adam Smith) היא שאנשים שפועלים מתוך האינטרס העצמי שלהם, בתוך שוק חופשי, מייצרים בסך הכול תוצאה טובה יותר לחברה — לא כי מישהו תכנן את זה, אלא כי מנגנון המחירים מרכז מידע מפוזר טוב יותר מכל מוח בודד. אף אחד לא צריך "לרצות" את טובת הכלל כדי שהיא תקרה.

מילטון פרידמן וחופש הבחירה

מילטון פרידמן (Milton Friedman) לקח את התובנה הזו והפך אותה לכלי מדיניות מודרני: ממשלה, גם בכוונות הטובות ביותר, פשוט לא מחזיקה במידע שיש למיליוני אנשים שמקבלים החלטות על הכסף, הזמן, והמשאבים שלהם. השוק לא מושלם — אבל הוא כמעט תמיד עדיף על החלופה של תכנון מרכזי, כי הוא לא צריך לדעת הכל מראש כדי לתפקד.

ימין רומנטי

אני קורא לעמדה הזו "ימין רומנטי" כי היא לא נובעת מקרירות טכנוקרטית או מחישוב יעילות בלבד. אני לא מאמין בשוק החופשי רק כי הוא עובד — אני מאמין בו כי הוא מבטא משהו שאני מעריך בפני עצמו: בחירה חופשית. זו אותה אמונה שכתבתי עליה ב- ערכים מובילים — שאנשים הם סוכנים, לא תוצרים של נסיבות. שוק חופשי הוא בעצם מיליוני בחירות חופשיות שמתממשות בו-זמנית. יש בזה משהו שאני מוצא לא רק יעיל, אלא יפה.

לא בוחר בשוק החופשי כי הוא מנצח בטבלה — בוחר בו כי הוא הצורה הפוליטית של בחירה חופשית.